“אני לא חושב שאתה מבין כמה אני מצליח …” זה מהמסלול הראשון המדוברת ברובו, מיאמי, אלבומו האחרון של בקסטר דורי, נסיך הדמעות. “אני לא עושה חרא עליך …” זה מהמילה המדוברת בעיקר, חרסינה, עם שירה של רוז אלינור דוגל (מהפיפטות). לשני השירים יש תחושה של צמצום קדימה, נאבק במעלה הגבעה – או אולי, כפי שמעיד אמנות העטיפה, זוחלת במדבר.

תחושת הבידוד הזו שבורה במקצת עם מונגו, אך כעת ברור שדורי ידבר במבטא קוקני עבור רוב האלבום הזה. הוא סוג של שירה, אבל לא ממש. והמוזיקה עדיין חלקלקת, אבל יש את התחושה הזו של אבדון ממשמש ובא – היא באמת די מעניינת, ואני צריך להאזין לזה פעמיים. פעם אחת לשירה, פעם אחת לכלי אינסטרומנטלים. יש לו אפילו סולו גיטרה! זה מרגיש כמו גרסת אינדי חלקה יותר של פאנק רוק. וזה הגיוני, בהתחשב באב הפאנק האגדי של דורי. או שזה כמו גרסת היפ הופ פחות של גורילז.

אני חייב לומר: בפעם הראשונה שעברתי רצועות זוגיות באלבום הזה, לא הייתי בטוח מה לעשות מזה. אבל לא יכולתי להתעלם מזה. ואז כשהם צצו בדשדוש בפעם השנייה, חזרתי והקשבתי ישר. בעולם מלא סינגלים, לא רגיל לשמוע אלבום ראוי. נסיך הצוותים לוקח קצת זמן להיכנס לראש, וזה לא ממהר. להקשיב או לא. זה לא נותן חרא עליך. אבל אם אתה לוקח את הזמן, אם אתה נותן לזה תולעת אוזניים זה בדרך, התגמול הוא חוויה מלאה. לא יחיד. לא אוסף של שירים טובים עם מילוי.

אלבום.