מופרדים על ידי קטעים אינסטרומנטליים שנשמעים כמו Old, Warped Cassette Dreckings, אלבום הבכורה של Drab City הוא האלבום הטוב ביותר ליל כל הקדושים. מבחינה קולית, יש לה הפקה גרגרנית שגורמת לכל שיר להישמע כאילו הוא מאט או מעוות, זוחל על הרמקולים שלך כמו סוג של רדף פרוטופלסמי. כמו שמישהו רצח קבוצת ילדות משנות ה -50, ועכשיו הם חוזרים לנקום. או שאחת מאותן להקות מאזי/פורטישד של שנות ה -90 הועברה דרך צ’יפר ורידה איכשהו.

ותסתכל על הסרטון שלמעלה. כלומר, זה פשוט זר וזר. או זה …

… מה שמרגיש כמו זיוף של נערי Beastie.

אני אפילו לא בטוח איזה ז’אנר זה, אבל זה מרתק.

ובואו נעבור מז’נגר אחד למשנהו: אלבום הסולו של ג’ני בת ‘, של Savages. איפה ש- Drab City מציעה טרור איטי, ג’הני בת ‘מספק כעס מתנפח. השירים שלה מתגנבים גם הם מתחת לנקודת הרתיחה, אך לעיתים קרובות מתפוצצים. חשבו על הפיקסיות, אבל הרבה יותר אווירה.

האלבום הוא מחווה לדייויד בואי, וזה מושלם. בואי מנצנץ והחליק בין תמונות, משתנה באופן קבוע, והאלבום הזה עושה את אותו הדבר.

שתי הבחירות שלי השבוע הן אלבומים אמיתיים. הם לא עובדים כמעט באותה מידה כשנשמעים כאוספי שירים, או כאשר אחד או שתיים מהיצירות מנוגנות מחוץ להקשר.

כתיבתם מיוצרים לשבוע נהדר מאוד.

Runner Ups:

Alphabetland מאת X. הלהקה בשם X חוזרת עם שיא חזק מאוד. זה בדיוק מה שהיית מצפה מחלוצי הפאנק הבלתי נלאים האלה.
Alphabetland על ידי x
ה- EP החדש של דואה סאלח מעניין מאוד. לא די מעניין מספיק כדי להחזיק אותי (באופן אישי) לאזנות עתידיות, אבל אלבום נשמה אלקטרוני איכותי על החוויה המוסלמית ההומוסקסואלית שווה לחלוטין לפחות ספינה אחת או שתיים. שירה נהדרת!
רוזטה מאת דואה סאלח
ואחרון אבל ממש לא מעט: האלבום החדש של ג’ון קרייגי, Asterisk The Universe, הוא האזנה עממית/רוק חלק. נחמד מאוד.